החלטה בתיק ע"ח 25594-05-11

ערר על החלטתו של בית משפט השלום באשקלון, לפיה שוחררה משאית מסוג וולוו מ.ר. 72-708-70 (להלן: "המשאית"), לאחר שנתפסה ביום 31.3.11 על ידי העוררת, המדינה, באמצעות המשרד להגנת הסביבה, בחשד לביצוע עבירה של שפיכת פסולת בניין ברשות הרבים שלא כחוק. תפיסת המשאית נעשתה על פי הוראת סעיף 12 (ב) 1 לחוק לשמירה על הנקיון התשמ"ד - 1984, כ"חפץ הקשור לעבירה" (להלן: החוק).

בגין האמור הוגש ביום 5.5.11 כתב אישום כנגד המשיבים, החברה, מנהלה ונהג המשאית, ולפיו מואשמים הם בעבירות כנגד חוק שמירת הנקיון וחוק רישוי עסקים.

המדובר למעשה בגלגול רביעי של הבקשה שעברה בשתי הערכאות: בית משפט השלום ובית משפט זה, פעמיים: החלטות "הסיבוב הראשון" נתקבלו קודם הגשת כתב האישום ואילו ערר זה מוגש על החלטה שנתקבלה לאחר שהוגש כתב האישום.

תמצית טענות העוררת היא, כי המדובר בעבריינים רצידיבסטים, שאין זו להם הפעם הראשונה או השניה שבה מבצעים הם עבירות סביבתיות, ואין זו הפעם הראשונה או השניה, בה נתפסות משאיות המשמשות את החברה ובעליה, עד שגם ביהמ"ש קמא מצא לנכון להגדירם כ"שוורים נוגחים". בהינתן האמור ובשים לב כי הרשעות קודמות, החלטות קודמות ותפיסות קודמות לא היוו גורם מרתיע מלחזור ולבצע עבירות נוספות, לא היה מקום לשחרר את המשאית לידיהם.

העוררת גם טוענת כנגד הסתמכות בית המשפט קמא בהחלטתו על ההנחה לפיה "הדיון יתברר חדשים רבים אם לא למעלה מזה". לדבריה אין יסוד לדבר ומכל מקום, ככל שכך יהיה, יוכלו המשיבים לשוב ולבקש עיון חוזר בהחלטה.

לבסוף טוענת העוררת, כי לא השתנה דבר בין החלטתו הראשונה של בית המשפט קמא בה הוחלט על דחית הבקשה לשחרור המשאית, לבין החלטתו נשוא ערר זה, בה שינה בית המשפט החלטתו והורה על שחרורה, למעט הגשת כתב אישום אשר איין למעשה את האפשרות כי הפרשה תסתיים ללא ניהול הליך פלילי.

ב"כ המשיבים טוען כי המדובר בתנאים מכבידים אשר מובטחים בערבות בנקאית, הפקדה במזומן ועיקול לטובת המדינה. מעבר לכך המדובר במשאית משועבדת לבנק הפועלים, כך שלא ניתן לבצע בה כל דיספוזיציה או "להעלימה" למעשה.

לגופו של עניין טוען ב"כ המשיבים, המדובר בבקשה שמטרתה ענישתית, דבר שאינו תואם את מהות ההליך ותכליתו, ויש לבחון אם לא ניתן להשיג את תכלית התפיסה בדרך של חלופה נאותה.

עוד ציין ב"כ המשיבים, כי המשאית לא רשומה כלל כמוצג בתיק, וכן לא נתבקשה במסגרת כתב האישום בקשה לחילוטה.

לצורך קבלת החלטתי ביקשתי וקיבלתי לעיוני את חומר הראיות בתיק, על מנת שאוכל להתרשם באופן בלתי אמצעי מהמיוחס למשיבים. על אף טענת ב"כ המשיבים בעניין קושי ראייתי כביכול הקיים בתיק, נדמה לי בכל הכבוד, שאין מחלוקת ממשית באשר לתשתית הראייתית הקיימת. בתיק התביעה ראיות, דוחות, עדויות וצילומים,  המלמדים לכאורה על ביצוע העבירות המיוחסות (וכן באשר להתנהגות עבריינית בריונית לכאורה מצד מנהל המשיבים כלפי עובדי העוררת, אם כי התנהגות זו אינה חלק מהנושא הנדון בתיק זה). מנגד, נראה שאין גם מחלוקת ממשית שפעולת התפיסה המקורית נעשתה לכאורה כדין, זאת בהתאם לסמכות המוקנית בחוק.

המחלוקת העומדת בפני איפוא להכרעה הינה מצומצמת יחסית,  והיא האם יש מקום בנסיבות אלה להמשיך ולתפוס את המשאית, או שיש להחזירה למשיבים, ובמילים אחרות - הכרעה בין זכות הפרט לקנינו, אל מול צרכי האכיפה הפלילית ומניעת עבריינות.

עיון בהחלטתו של בית המשפט קמא מלמד, כי אימץ הוא את טענתו של ב"כ המשיבים, לפיה לא נדרשת המשאית התפוסה כמוצג בתיק וכן לא נדרשת תפיסתה לצורך חילוטה. מקובלת עלי עמדתו זו של בית המשפט קמא. יתרה מכך, אף אם היו עומדות תכליות אלה בתוקפן, הרי שניתן היה להגשים תכליות אלו בהחזרת המשאית לידי המשיבים, בד בבד עם תיעודה המתאים, והתניית שחרורה בהפקדת ערבויות ובטוחות מתאימות, עיקולים, שעבודים וכיוצ"ב.

אלא שתכליתה העיקרית של התפיסה נשוא ענייננו, כפי שאף הניח בצדק בית המשפט קמא, היא מניעתית, היינו סיכול האפשרות כי המשאית תשמש לביצוע עבירות נוספות דומות בעתיד. תכלית תפיסת המשאית במקרה שלפנינו, כפי שצוין ע"י בית המשפט קמא הינה בעיקרה, הצורך במניעת עבירות נוספות בידי המשיבים, זאת נוכח עברם הרצידיביסטי בתחום העבירות כנגד איכות הסביבה.

במצב דברים זה קבע בית המשפט קמא, כי אף אם יניח שהתכלית האמיתית הינה כאמור, הרי שנראה לו כי ניתן להשיגה ביתר מידתיות ובצעדים חמורים פחות, על ידי הטלת ערבויות, זאת בין היתר נוכח הזמן הרב לפיו צפוי הדיון בתיק להתברר. בשתי הנחות אלה נראה לי כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט קמא.

אין מחלוקת כי מונחים לפני בית המשפט קמא שני כתבי אישום בשל עבירות דומות שבוצעו על ידי משאיות השייכות למשיבים, כתב אישום אחד מיום 12.4.11, בגין עבירה שבוצעה ביום 8.10.10 במשאית מסוג מרצדס השייכת למשיבים. במסגרת זו הוטל צו איסור שימוש על המשאית הנ"ל. לא חלפו חדשים רבים ממועד השחרור של אותה משאית, ושוב נתפסה בביצוע עבירה (עבירה מיום 29.3.11). יום אחד בלבד לאחר אותו אירוע, בוצעה העבירה נשוא כתב האישום בענייננו, ע"י משאית נוספת של המשיבים, היא המשאית נשוא ענייננו. 

בחינת עברם של המשיבים מלמד, כי ביום 14.11.06 נתפס שופל השייך למשיבה 1 בשל כרייה לא חוקית (ב"ש 7760/06). ביום 8.8.07 נדון ערר שהגישה המשיבה 1 נגד שחרור בתנאים של משאית ושופל שבחזקתה, לאחר שהיו מעורבים בכריה בלתי חוקית של חול (בש"פ 8009/07). ביום 30.6.10 הורשע המשיב 2 בעבירה לפי פקודת המכרות. כן הוגש כנגד המשיב 2 כתב אישום נוסף, בעקבות האירועים הנוגעים לתפיסת המשאית דנן, ואשר עניינו עבירות איומים ואלימות כנגד מפקח המשטרה הירוקה שפעל לתפיסת המשאית.

בהינתן האמור, נראה איפוא כי המדובר בעבריינים רצידיבסטים בתחום העבירות הסביבתיות, ולפיכך מתקשה אני לקבל את הקביעה, לפיה ניתנת התכלית המניעתית להשגה, על דרך של שחרור המשאית בתנאים מגבילים. 

אין ספק, כי במסגרת הדיון נשוא הנדון, על בית המשפט לערוך איזון ראוי בין ההגנה הקניינית של המשיבים, לבין האינטרס הציבורי שבמניעת ביצוע עבירות באמצעות החפץ שבחזקתם, וכל פגיעה צריכה להעשות רק במידה שאינה עולה על הנדרש.

ר' למשל האמור בבש"פ 7715/97 חג'ג' ואח' נ. מדינת ישראל פד"י נב (1), 14, פסקה 7, בו ציינה כב' השופטת שטרסברג' כהן: